<h1>ראבי"ה סימן אלף ט'</h1>
<h2>דף עו:</h2>
ראובן תבע את שמעון לדין וטען מכרתי לך סוס אחד ומשכתו וקניתו תן לי דמיו. השיב שמעון הסוס אחזיר לך ולא דמיו. כי כשרכבתי עליו יום אחד הרגשתי במומין שהיו בו והיה מקחו מקח טעות. השיב ראובן מכרתיו לך כמו שהיה ועוד היום איני יודע שהיה בו בידי שום מום, כי שמא אירעו לו המומין בידך. ושוב באו עדים על פי החרם ואמרו, כשניסה שמעון הסוס לקנותו אמרנו לו שהוא חיגר וגם אחרים אמרו לו כמונו. אמר שמעון אמת כן אמרו לי אך לו האמנתי יותר מהם והוא נדר לי שאינו בעל מום והטעני. דעתי נוטה אחרי שגילה לו המומין סביר וקביל. דגרסינן בפ"ק דקידושין (ח' ע"א) התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת. ופריך האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה סברא וקבילא לא צריכא דיהיב לה בליליא אי נמי דשכיח לה ביני זוזי. ותו גרסינן בההיא פירק' (י"א ע"א) סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי הא קא חזי ליה ואי מומין שבסתר וכו' עד הנהו קלא אית להו. פירוש מילתא דלא שכיחא היא דליסטים מזויין ולא חיישינן לה דסתמא קלא אית להו ולא זבין ליה. ומיהו אי מיתרע דמשתכח ונודע שלא ידע, אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא בריש פרק המוכר פירות (צ"ב ע"ב) ולא קשיין אהדדי. ומיהו שמעון ישבע שלא קיבל עליו מומין ולא נדר לו כלום. ובפרק המדיר הלכה היו בה מומין (ע"ה ע"ב) גרסינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו והאי ראה ונ[ת]פייס. ואם אין עדים שראו המום קודם שמשכו, כיון שאין ידוע לשניהם כך הדין, שאע"פ שלא נתן שמעון לראובן המעות, לא אמרינן שעל ראובן המוציא מחבירו עליו הראיה לברר שהמום אירע לו אחרי שמשכו שמעון, אלא על שמעון צריך לברר שהיה בו המום קודם שמשכו כיון שאין ידוע לשניהם. שאם היה ידוע לשמעון סביר וקביל, והשתא שאין ידוע, על שמעון לברר ואם לא בירר הפסיד. דקיימא לן כלישנא בתרא דשמואל דאמר בפרק המדיר (שם ע"ו ע"ב) גבי המחליף פרה בחמור וכו' כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראייה. פי' כל אדם שקנה שום דבר בחליפין או בקניין, או שמשך חמור או פרה דומה לנו שגמר המקח במשיכה, שהרי אין ידוע בו מום שיהיה בו ביטול למקח, ואם אחרי כן נתברר המום, הרי ספק נולד המום ברשות המושך, (דעתה) [דאותה] שעה שנודע העמדנו על חזקתו הראשון שנולד בלא מומים, הילכך על המושך לברר. כי התם [כי] אחרי שמשך בעל החמור את הפרה הרי נגמרו קניין החליפין ועמד החמור בחזקת בעל הפרה דכל הנישום דמים באחר כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפין בכל מקום שהוא, הילכך על בעל הפרה להביא ראייה. שכשנודע מיתת החמור כבר היה דומה לנו שהיה החמור של בעל הפרה שנקנה במשיכת הפרה. ומייתי עלה התם ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו' עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה. ומסקנ' התם דאפילו לא יהיב טבחא דמי על הטבח להביא ראייה (אחרי) [שקודם] שמשך נולד ונודע המום וברשותו נולד. ואם לא יברר הטבח יפרע לבעל הבהמה את המעות ויפסיד. והכי מסקנ' והכי הילכתא. וכן פסק רבינו האלפסי (דל"ה ע"ב) ורבינו זקני (דרס"ב ע"א). ולא כלישנא קמא דשמואל. וכן מצינו שפסק רבינו שמואל ב"ר מאיר והביא ראייה דאע"ג דלא יהיב דמי על הטבח לברר מדאוקי רב נחמן ב"ר יצחק לעיל מיניה כלה בבית אביה ולקידושין, שאע"פ שביד האב הקידושין, [אי לא מברר האב הקידושין] שלא היה בו מום חייב להחזיר. והכי נמי כיון שאחרי שמשך שמעון הסוס נודע, הרי נולד המום ברשותו ועליו לברר או יפרע. ומיהו נ"ל דישבע ראובן שלא ידע בו שום מום כשמכרו. או ישבע ראובן ששמעון ידע המום כשקנאו. ואם אינו חפץ ראובן לישבע, רואים הב"ד ואומדין, אם זילזל במכירת הסוס מפני המום כל כך שאין בו הונאה וביטול מקח, המקח קיים ואם לאו בטל המקח או ישבע כמו שפירשתי למעלה. והא דתנן בפרק המוכר (ב"ב צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו וא"ר יוסי לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר לימא ליה הא חמרך הא קנקנך ופריך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה ולא איבעי לך לאשהויי ומשני דא"ל למקפה, הילכך קאי לאוכלו מעט מעט, אבל לא א"ל למקפה אפילו ידוע שיינו מחמיץ אינו חייב המוכר דא"ל לא איבעי לך לאשהויי. כך המסקנא התם. ואית מרבוותא דמפרשי כגון שנתן הלוקח כבר דמים למוכר. הילכך פטר נפשיה המוכר בטענתו לא איבעי לך לשהויי. וזימנין דפטר נפשיה בטענת שמא גרם קנקנים דלוקח. אבל אם לא נתן הדמים על המוכר לברר שעל ידי גרם הלוקח החמיץ. ואין הדבר כן. אלא אפילו לא יהיב דמי על הלוקח לברר. כמו גבי שבקנקן שלא התנה למקפה. דאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ד ע"א) דעליה דלוקח רמי לאתנויי ולא על המוכר. אבל אתני למקפה חייב המוכר. וההיא סוגיא כרב דאמר לעיל מיניה המוכר חבית של יין והחמיצה כל שלשה ברשות מוכר, דחשוב כאילו היה בשעת מכירה כבר חומץ. ואע"ג דלא קיימא לן כרב אלא כשמואל דאמר חמרא אכתפי דגברא שוור ואפילו קנקנים דמוכר ואפילו אמר ליה למקפה, דהא עבד רב יוסף עובדי כוותיה דשמואל, מכל מקום נלמד מינה לדין אחר כדפרישית. דר' יוסי ב"ר חנינא [דיינא] ונחית לעומקא דדינא כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ל"ט ע"א). אי נמי אפילו כרב אתיא ובלאחר שלשה דלא פליג אמתניתי' וכן פירש התם רבינו שמואל (צ"ח ע"א ד"ה אבל). אבי העזרי.
